top of page

ממשבר לתקווה – גישה אקטיבית לריפוי, החלמה וחיים מעבר לסרטן

בהרבה מאד מקרים אדם שאובחן עם סרטן חווה משבר קיומי. מחלת הסרטן מקושרת במחשבתם של אנשים

רבים למצב של סבל מתמשך, כאבים, ירידה ביכולת התפקודית, ירידה בדימוי העצמי, תחושה שגופנו בוגד בנו, הגברת התלות בסובבים ופחד מוות. גם הידיעה כי לטיפולים המקובלים יש לעתים קרובות ערך מוגבל וזמני, וכי

הם כרוכים בנזקים בריאותיים משמעותיים, מוסיפה לחרדה ומעצימה את תחושת המשבר.


המטרה של מאמר קצר זה היא לקבוע כי מעבר להתייחסות לטיפולים, טיבם וערכם, בכל מצב נתון, ניתן להציע

לאדם שפגש סרטן שינוי פנימי בעמדה הבסיסית שלו – ממיקוד שליטה חיצוני למיקוד שליטה פנימי. כלומר,



לאדם שלוקח אחריות על חייו וניגש בגישה

מיקּור-חוץ כדי להשיג מזור למחלתו,

ממטופל פסיבי, הנשען על



אקטיבית להתמודדות עם הבעיה שעלולה לאיים על קיומו או לפחות על איכות חייו. אמירה זו נשמעת על פניה כאמירה תלושה מהמציאות: אנחנו חיים בתקופה של התמחויות מקצועיות; סרטן הוא בעיה מורכבת; כיצד יוכל

אדם שאינו מומחה להתמודד עם בעיה כזו? לכל היותר הוא יכול לשמוע דעה של מומחה נוסף.


התשובה לכך נעוצה בתובנה כי מיקוד שליטה חיצוני ופנימי של האדם אינם שני מושגים השוללים זה את זה, אלא מייצגים שני קצוות של רצף. תובנה זו הובעה כבר על ידי ג'וליאן רוטר, הפסיכולוג היהודי-אמריקאי, אשר לפני כששים שנה פיתח את המושג "מוקד שליטה." בהקשר הנדון כאן, בוודאי שאין כוונה לשלול את הצורך החיוני להתייעץ במומחים לנושא ולהיעזר בהם; אין תחליף לידע ולניסיון שהם רכשו. הכוונה היא כי חשוב לכוון את המטופל, ככל שניתן במצב נתון, לנוע על ציר הרצף של מיקוד שליטה, ממצב של תלות מלאה בגורמי חוץ למצב שנותן יותר ויותר מקום למיקוד שליטה פנימי. בפועל, משמעות אמירה זו היא כי, בד בבד עם התייעצויות עם

המומחים והסתייעות בהם, מן הראוי לא לוותר על שיקול דעת עצמי ועל כלי התמודדות אקטיביים ועצמאיים.

באופן כזה עשוי האדם שפגש סרטן להשתחרר מתחושת חוסר אונים, תלות, מרירות וייאוש ובמקומם לגבש

תחושה של אמון בכוחותיו, של מסוגלות ושל שליטה בגורלו. שינוי פנימי זה יש לו ערך מוסף בזכות עצמו, כגורם המשפר עמידות, אפשרות החלמה ואיכות חיים ובכך מזרז תהליך של יציאה ממצב משברי לעמדה של לקיחת

אחריות, התמודדות ותקווה. אבהיר אמירה זו בעזרת כמה דוגמאות.


ראשית, ההתייחסות לתחזיות עתיד הניתנות על ידי המומחים. המומחה הוא דמות מרכזית עבור החולה; הוא



שלו

האמירות

עם זאת,

בטיב המחלה ויכול להעריך את מידת חומרתה.

בעל הידע והניסיון והוא הבקיא



שמתכוונות לחזות מציאות עתידית, עלולות למעשה ל ע צב אותה. כך, למשל, לאור נתוני המחלה, קובע המומחה תחזית (פרוגנוזה) לחולה, וקוצב באוזניו את תוחלת חייו. הוא עלול לתת תחזית קשה, מתוך מחשבה שאסור ל"השלות" את החולה או לתת לו תקוות שווא. אולם, קביעה של תחזית קודרת יכול להיות לה אפקט של קללה

ש מאנית או של נבואה שמגשימה את עצמה. זוהי מעין ידיעה או ציפייה שהחולה מ ת כ ו נן בכל מערכי גופו ונפשו

לקראת הגשמתה. ניתן לומר בוודאות כי לאיבוד תקווה יכולה להיות השפעה קטלנית.


יתירה מזו, אם נבדוק את הבסיס העובדתי לקביעה מסוג זה נראה כי גם לא נכון לומר אותה, מבחינה מדעית- מקצועית גרידא, בלי קשר להשפעה הקשה שיש לה על החולה. מדובר בקביעה המתבססת על ערכי חציון של



עם נתוני מחלה דומים פורמלית. אולם, ערך

בקבוצת חולים

חיים,

של משך

בסטטיסטיקה

התפלגות

עקומת



אפוא

מטעה

בהגדרתו אומר כי מחצית האנשים חיים מעבר לו, חלקם אפילו הרבה מאד. ערך זה

החציון