מביט בנשל הנחש – שינוי המוביל להבראה. אבנר שילה

עודכן ב: יונ 17


אני נזכר בתקופה מתוחה בחיי, לפני כעשרים שנה. הכל לחץ סביבי. לחץ לי, אבל לא ידעתי מה בדיוק לוחץ. לא ידעתי מה השינוי שאני צריך, לא הבנתי מהו השינוי שנשמתי מבקשת. הרגשתי כאילו שריון עוטף אותי; עוטף ושומר, עוטף ומגביל, עוטף וחוסם, מגן וחונק.

באותו זמן עבדתי כמנהל אזורי, בפרוייקט ארצי בתחום החינוך והקהילה. לכאורה היה לי הכל: מעמד מכובד למדי, משכורת נאה, ועשרות עובדים הכפופים לי. אנשים שאני הייתי המנהל שלהם. הם הקשיבו לי בהערכה ובהערצה, והתייחסו אלי בהתאם לכך. חשבתי שאני מאושר ושאמשיך בעבודה זו ובתפקיד זה לעד, או לפחות עד יציאתי לגמלאות.

תחושת הלחץ נמשכה והלכה. ניסיתי להבין מה גורם לי להרגשה הקשה, ולא מצאתי תשובה.

מספר חודשים הסתובבתי עם הרצון להיפטר ממה שמעיק עלי, אבל לא הרגשתי שאני יכול אפילו לבקש הדרכה, או עצה, כיוון שהדברים נחוו אצלי רק ברמה של תחושה ולא קבלו מילים בעלות תוכן ממשי.

ההנחיה שאותה בקשתי, צצה לבסוף ממקום לא צפוי, משיר מוקלט על דיסק.

השיר התנגן במכונית, על מערכת חדשה, מצויידת במחליף דיסקים, ובו כפתור קסום שעליו כתוב: REPEAT.

מצאתי את עצמי מקשיב לדיסק כולו, שוב ושוב. אחר-כך חזרתי ושמעתי רק שיר אחד מסויים, שוב ושוב. לא ידעתי למה נתפסתי דווקא לשיר הזה, הוא לא היה מובן לי, ואפילו לא אהוב עלי במיוחד, אבל השיר הזה משך אותי מאוד, והיה מסקרן וחידתי.

לבסוף, לאחר עשרות השמעות, פתחתי את החוברת וקראתי את מילות השיר:

"שוב אני מוצץ גבעול

תחת גשר מט לנפול

כשמעלי העגלות בתנועה מתמדת,

שוב אני מתחיל לשאול

מה לרצות, מה לאכול

כשהנמלה העניינית אותי מודדת…"


קראתי את מילות השיר כולו, ועדיין לא הבנתי כלום. שאלתי את עצמי מה הקשר בין כל המילים והדימויים המפוזרים בשיר, לכאורה בלי שום מגע ביניהן: הבחור שמוצץ גבעול מתחת לגשר, העגלות שנוסעות מעליו, הבחורה במכונית השכורה, הנמלה העניינית, הנחש המתנשל, האבא שמצטט אותו פסוקים, אותו פסוק שוב ושוב…


התמקדתי בבית החמישי, האמצעי, שהיה בעיניי המפתח להבנת השיר:


"עני ורש ומרושרש

מביט בנשל הנחש

לו רק יכולתי גם אני כך להגיח

בהשילי בלי כל חשש

תרבות של עור אשר יבש

וכמו חדש למחוז חפצי אגיע"

סוף סוף התחילו הדברים להתבהר. נזכרתי במה שלמדתי בימים בהם חייתי במדבר: עור הנחש לא יכול לגדול ולכן אינו מאפשר לו המשך צמיחה. הנחש, המעוניין לגדול, נאלץ לצאת מעורו הקודם, הישן והיבש. הוא לא חושש להשאר עירום, חשוף, וחסר הגנה, כיוון שעור חדש כבר צמח תחתיו. גיבור השיר המביט בנחש, מזדהה איתו ומקנא בו. גם הוא מרגיש שכדי להמשיך לגדול ולצמוח (צמיחה נפשית ורוחנית), הוא יצטרך להיפרד: מהרגליו, מדפוסי התנהגותו ומחשבותיו; אלא שלא כמו הנחש, הוא יצטרך לעשות את זה בלי הבטחון שיש שם מתחת עור חדש שישמור עליו בתקופת החיים הקרובה. ויחד עם זה, הוא מבין, שרק מתוך המקום החשוף הזה, יוכל לצמוח. ברגע זה הבנתי מדוע הוא מרגיש "אביון ודל" בכל פעם שמעבר כזה קורה, ומדוע האבא בשיר חוזר שוב ושוב על הפסוק "אם תעזבני יום, יומיים אעזבך" שרומז שאסור לו להשתנות, שלא מתיר לו לעצור, להרפות ולבחור אחרת.


ואז, כשהתחברו ביניהם כל הדימויים בשיר, כשהסכמתי להתבונן בעיניים לפחד העצום שלי לעבור לחיות כעצמאי, ללא עבודה קבועה ומשכורת מובטחת, להסתכן להפוך להיות (כמאמר השיר) "עני ורש ומרושרש", יכולתי לקבוע שיחה עם המנהל שלי, ולהודיע לו שאני עוזב את העבודה שלי, ויוצא לדרך חדשה.


פעמים רבות עשיתי שינויים בחיים. תמיד מתוך קושי לשנות ולהשתנות, תמיד מתוך התנגדות, תמיד בליוויית פחד. ברוב המקרים, במבט לאחור, אלו היו מהלכים שעזרו לי לגדול ולצמוח.


רשימה חלקית של שינויים שעשיתי, ואשר גרמו לתוצאות חיוביות בחיי:

  • מרדתי בחינוך שקיבלתי מהוריי, ובאורח החיים הדתי שבו חייתי בילדותי.

  • סרבתי לטיפול כימותרפי בסרטן כשחזר בפעם החמישית.

  • לראשונה בחיי התחלתי "לעשות שיעורים". עשיתי דמיון מודרך כמה פעמים בכל יום.

  • הפסקתי להאמין באופן בלעדי בשכל ובראציונליות המיוצגת ע"י מדע הרפואה.

  • למדתי להגיד "לא".

  • חזרתי לבכות, לאחר שנים ארוכות ללא בכי.

  • עזבתי מקום עבודה כשכיר, והעזתי להפוך לעצמאי.

  • למדתי להרגיש, לכעוס, לאהוב;

  • מרדתי והשתחררתי מן ההרגל והצורך להיות "בסדר".

הדיון הזה מזכיר לי סיפור הודי:

אל כפר קטן בהודו, הנמצא על גדת נהר, הגיעו יום אחד ארבעה אנשים שנשאו על כתפיהם סירה קטנה. הם לקחו את הסירה איתם לכל מקום שאליו הלכו: למכולת, למקדש המקומי, למסעדה ולקולנוע. כעבור זמן העז מישהו מאנשי המקום לשאול אותם לפשר מנהגם המוזר. ארבעת נושאי הסירה תמהו על עצם השאלה: "הסירה הזו הביאה אותנו לכאן", הם ענו, "שטנו בתוכה כאשר עברנו את הנהר הזה, איך נוכל לעזוב אותה עכשיו?"

את הסיפור הזה סיפר בודהא לתלמידיו כאשר עמד לעזוב אותם. "אני הסירה", אמר להם כאשר בכו והתחננו שישאר איתם, "אתם מנסים להאחז בי, כי לפי תפיסתכם אני הבאתי אתכם עד כאן. אבל גם אם זה נכון, המשך הדרך היא שלכם, ותלויה בכם, לא בי. כאשר אתם נצמדים אלי, אתם נאחזים בסירה. לכו בעצמכם, כל אחד בדרכו ובכוחותיו."

לפי גרסא אחרת של הסיפור הזה, הוסיף בודהא (בהומור): "אם תפגשו את הבודהא בדרך, הירגו אותו!"

באחת הפעמים שעשיתי הרפייה לקראת דמיון מודרך, ראתי את עצמי בתוך מישור רחב ידיים.

עזבתי את המישור ופניתי לעבר ההר. רציתי להגיע אל הנקודה הגבוהה ביותר בנוף, אל הפסגה.

בתחילת העלייה ראיתי נחש מתפתל על הסלעים. עקבתי אחריו כמה דקות, וגיליתי את הנשל שהוא השאיר אחריו. חייכתי לעצמי, והמשכתי ללכת.

העלייה הפכה תלולה וקשה יותר. נעזרתי בשתי ידיי כדי להמשיך ולטפס. פתאום גיליתי יתד מתכת מקובעת לסלע. נאחזתי בה ומשכתי את עצמי כלפי מעלה. תוך שניות הצלחתי לטפס מעל מדרגה גבוהה ומפחידה. ניסיתי להמשיך לעלות, אך משהו עצר אותי ומשך אותי כלפי מטה. התבוננתי היטב, וגיליתי שאני עדיין מחזיק ביתד. אותה יתד שמשכה אותי קודם כלפי מעלה נמצאת עכשיו מתחתי, ומונעת ממני להמשיך ולטפס. הבנתי, לקחתי נשימה עמוקה, ושיחררתי את אחיזתי ביתד. המשכתי לטפס בזהירות וכעבור מספר דקות גיליתי עוד יתד, גבוהה יותר. אחזתי בה ונעזרתי בה כדי לעלות מדרגה נוספת. ושוב מצאתי את עצמי לכוד בפרדוקס הקודם: גם היתד השניה, הגבוהה יותר, כבר הייתה נמוכה מן המקום שבו הייתי. גם היא כבר לא עזרה לי לעלות. בכדי להמשיך ולטפס למדתי לנשום ולהרפות, להתבונן לפחד שלי בעיניים ולשחרר אותו. לאחר כל עליית מדרגה, למדתי למצוא את האיזון הפנימי החדש הנכון בשבילי לרגע זה. רק מתוך נקודת האיזון החדשה, יכולתי להמשיך ולטפס, להמשיך ולחפש את היתד הבאה.

המשכתי ללכת, נאחז ביתדות, משחרר אותן, מוצא שוב ושוב את נקודות האיזון הפנימי שלי. בשלב מסויים התחלתי ממש להנות מהטיפוס הזה. עננים הלכו ונאספו בשמיים. גשם החל לטפטף, מחייב אותי להזהר יותר בהליכתי על הסלעים החלקים, לא להחליק. מצאתי זמן לשלוח מבט קצר אל הנוף המרהיב שנפרש מתחתי ומסביבי.

הפיסגה כבר הייתה קרובה אליי מאוד. הגשם התחזק, וקרני השמש חדרו מבעד לקרעי העננים. עוד כמה צעדים ואני שם, אמרתי לעצמי. ממש דירבנתי את עצמי בכוח כדי להמשיך ולטפס.


הגעתי לפיסגה והתיישבתי כדי להביט בנוף. להפתעתי גיליתי שהפיסגה שהגעתי אליה אינה הפיסגה היחידה באזור, וגם לא הגבוהה ביותר. ברגע הראשון הרגשתי אכזבה. רק עכשיו הגעתי לכאן, נשימתי עדיין קצרה, שריריי כואבים, כל המאמץ שהשקעתי בעלייה הזו, בטיפוס הזה, נראה לי כמאמץ שווא. ישבתי לנוח על סלע, מביט בהרים הנישאים מסביבי, בפסגות שטרם הגעתי אליהן. קרן שמש לבנה אחת, פגשה בטיפות המים של הגשם, והתחילה להתפרק לצבעים המרכיבים אותה. ישבתי על הסלע, מול עיניי הנדהמות התחילו להופיע רצועות של צבעים זוהרים ויפים: היו שם אדום, כתום וצהוב. עוד צבעים הופיעו בהדרגה: כחול, ורוד וסגול. קשת שלמה ומלאה נפרשה מולי, וסביבי, מאופק לאופק. שכחתי את האכזבה ואת התיסכול, שכחתי איך הגעתי לכאו, ולאן התכוונתי להמשיך. המשכתי לשבת ולהביט בקשת.



כאשר פקחתי עיניים, בסיום הטיול בדמיון, נזכרתי בהופעה הראשונה של הקשת בתנ"ך. זה היה בספר בראשית, בפרשת נוח. נוח ומשפחתו יוצאים מן התיבה מייד לאחר המבול, עושים פיקניק וצולים בשר "על האש" עם אלוהים, מריחים את ריח הניחוח ונהנים.

אלוהים, שמריח ונהנה יחד איתם, מבטיח להם בהזדמנות חגיגית זו שתי הבטחות: הראשונה, פשוטה וזכורה יותר, אלוחים מבטיח שהוא "לא יוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם", וההבטחה השניה, מורכבת יותר: "עוד: כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה, לא ישבותו" (בראשית ח' 22).

אכן, חשבתי, ממש הגדרת "יין ויאנג" בשפת התנ"ך.

הרי זוהי חכמת השינוי, האין-סופי, הבלתי פוסק.

היא איתנו, כבר מאז ימי בראשית ההם.


5 צפיות

עמותת תעצומות ע"ר 580558138

בנק: U- BANK 26 מקבוצת הבינלאומי, חשבון מספר 45454 סניף 272 ,כיכר המדינה, תל-אביב 

  • icons8-facebook-500-black
  • icons8-youtube-240

© 2020 כל הזכויות שמורות לעמותת ״תעצומות״