מה למדתי על בריאות, ריפוי והחלמה

מומחית ברפואת משפחה ומרצה בנושאי בריאות ושמחה

מחברת הספר "מסע אל ממלכות פנימיות"

מנחה קבוצות לחשיבה אופטימית

ריפוי מלא חייב להתרחש בשלושת המישורים – גופני, נפשי ורוחני.

לפני 15 שנה, עזבתי את עבודתי כרופאה. קדמו להחלטה התלבטויות רבות, כיוון שאהבתי את עבודתי ואת המטופלים שלי ואפילו הרגשתי שאני עוזרת להם פה ושם. אבל במשך השנים החלו לבצבץ ספקות בקשר למקצועי ותהיות לגבי מערכת הרפואה שהייתי חלק ממנה.

קיבלתי תואר מומחית ברפואת משפחה ואחרי שבע שנות לימוד באוניברסיטה וחמש שנות התמחות [D1] חשבתי שאני יודעת הכול. ככל שעברו השנים במרפאה, גיליתי שזה היה רחוק מאוד מהאמת. אחד הדברים שהדהימו אותי, היה הגילוי שאיני מבינה כלום ב...בריאות! ההכשרה שקיבלתי עסקה אך ורק במחלות ולא למדתי על תזונה (!), פעילות גופנית, שינה טובה, מערכות יחסים, צחוק וכל מה שעושה את החיים יפים. התמקדנו רק במחלות ובדרך לרפא אותן. אבל גם כאן נכונה לי הפתעה וגיליתי שגם בענייני ריפוי אני לא באמת מבינה. המטופלים שלי סבלו ממחלות כרוניות רבות שלא היה לי מענה מספק, כיוון שהתרופות לא באמת ריפאו אותן, אלא שמרו על מצב מאוזן במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב גרמו לתופעות לוואי חמורות. בנוסף, נוכחתי לדעת שאין באמת תקציב לרפואה מונעת ועיקר המשאבים של המערכת מופנים לבדיקות וטיפולים במחלות.

אך הסיבה העיקרית שבגללה עזבתי את עולם הרפואה הייתה מתוך החוויה האישית שלי והגילוי של דרכי ריפוי מופלאות שהן יעילות פי כמה מכל מה שהכרתי.

איך הכול התחיל

כשהחיים משתנים ברגע אחד, אנחנו לא תמיד מודעים לכך באותו הזמן. בעיקר כשזה מתרחש באיזה חדר סתמי במרכז קהילתי, ביום ראשון סגרירי, בשעה שמונה בערב, העשרים ושבעה באוקטובר של שנת 1997. הייתי עייפה, אחרי יום עבודה עמוס בשפעות של תחילת החורף. במיוחד הטרידה אותי ילדה בת חמש[D2] , שלמרות שסבלה מחום לא מאוד גבוה ואיזו פריחה עדינה, נראתה לי מאוד חולה. שלחתי אותה למיון, למחאת הוריה שדגלו במינימום התערבות של המערכת הרפואית. המחשבות עליה המשיכו להעסיק את מוחי כשהתיישבתי על אחד הכיסאות שסודרו במעגל. לאט לאט, נכנסו לחדר אנשים, בעיקר נשים, מכל הצורות והגדלים. את עיניי משכה אישה לבושה היטב, שניכר עליה שכסף הוא לא מגבלה בחייה, לפחות בכל מה שנוגע לבגדי יוקרה. האישה התיישבה לידי והפנתה אליי חיוך קורן. מה שמך? היא שאלה כאילו שהיא באמת מתעניינת. מלמלתי את שמי בחוסר רצון ולא שאלתי אותה לשמה. הפגישה התחילה. כולם קמו, אחזו ידיים והתפללו את תפילת השלווה.

איך יכולתי לדעת שבאותו רגע התודעה שלי החלה להיפתח כמו שושנת מים עם עלות השחר? לא הרגשתי שום דבר, לא ברקים ולא רעמים, לא זיקוקים ולא שמים שנפתחים וקרן אור שנוגעת בי. מה שכן הרגשתי, הייתה אי נוחות וסלידה מהמעמד המשונה הזה – להחזיק ידיים לזרים מוחלטים ולהתפלל??? כל מה שרציתי היה לברוח הביתה, לחמימות של המקום המוכר והמנחם, לבית שיש בו מקרר ומזווה וכל טוב הארץ ומשמניה...

לא פציתי פה כל הערב ורק חיכיתי שהפגישה תיגמר. ריחמתי על עצמי וחשבתי שזה לא מקום בשבילי ושהאנשים האלה צריכים ללכת לטיפול פסיכולוגי מסודר. לא היה שום מנהיג לקבוצה והמזכירה רק דאגה שאיש לא יחרוג ממסגרת הזמן ושההתנהלות תמשיך לפי החוקים. אז מי מטפל? מי יגיד לאנשים האלה מה לעשות? הייתי כל כך רגילה למצב שבו יש רופא שיודע הכול ומטופל שלא יודע דבר והמפגש הוא מעבר של תלונות מהצד האחד והוראות מהצד השני. היו מעט ספרים על עזרה עצמית באותה תקופה והמחשבה שאדם יכול לרפא את עצמו נראתה לי מופרכת מיסודה

כעבור כמה ימים, נזכרתי בפגישה ובסיפור של האישה העגלגלה שישבה ליד השולחן ("המנחה") וסיפרה על דרכה ב"תוכנית". לא התרכזתי בדבריה, אך כשהעבירה תמונה ישנה שלה בין חברי הקבוצה, נדהמתי לראות אישה אדירת ממדים, יושבת במסעדה ומחייכת חיוך מאולץ למצלמה. אי אפשר היה לזהות שהאישה היושבת מולי היא אותה אחת שמביטה אלי מהתמונה בחיוך עצוב ובעיניים כבויות. היא סיימה לדבר והגיע תורם של המשתתפים לשתף. המזכירה החזיקה בסטופר ולכל אחד ניתנו שלוש דקות לומר את דברו. מצא חן בעיניי שיש הגבלת זמן, וביני לביני חשבתי שהלוואי והייתי יכולה להנהיג את הנוהל הזה במרפאה, כשהמטופלים היו לפעמים מפליגים בתיאורים פיוטיים ובזיכרונות עבר מלאי פרטים. חדר ההמתנה המלא כאילו נעלם מתודעתם והם ביקשו את כל כולי קשובה וממוקדת רק בהם. לימים, אני אבין שהם היו ההשתקפות שלי, והריכוז העצמי הוא אחד מהסממנים של "מחלתי", כפי שהייתי עתידה לגלות.

מחלתי? את שמה שמעתי לראשונה בקבוצה: אכילת יתר כפייתית. לעמותה קוראים אכלני יתר אנונימיים ובקיצור או.איי (OA – OVEREATERS ANONYMOUS). בדומה למקור, עמותת האלכוהוליסטים האנונימיים שהוקמה בארה"ב בשנות השלושים של המאה שעברה, התוכנית התבססה על עזרה הדדית ועשיית 12 צעדים רוחניים. בקבוצות האלה, לא מדברים על אוכל ולא ממליצים על שום דיאטה כזו או אחרת כדי להתמודד עם הקילוגרמים המיותרים. השיתוף, כפי שהקריאה המזכירה מתוך ה"פרוטוקול", צריך לשאת מסר של ניסיון, כוח ותקווה.

כעבור שבוע חזרתי לקבוצה באי רצון מופגן. ישבתי חמוצה, בפנים זועפות ועברתי על כל אחת (באותה פגישה נעדרו שני הגברים מהפעם הקודמת) בעיניים שופטות ודוחות. המחשבה שאני יותר טובה מהן תתברר לי מאוחר יותר כשייכת אף היא לשלל התסמינים של ה"מחלה" שלי. אני כותבת מחלה במרכאות, כי אף ספר רפואה לא מכיר בה ולמרות שהיא נפוצה יותר מכל מחלה אחרת, אין שום בדיקת דם או אמצעי הדמייה שיוכיח אותה. אפילו עודף משקל הוא לא הקריטריון הבלעדי, המחלה קיימת בהרבה אנשים עם משקל גוף תקין אך עם הפרעות משמעותית בדימוי הגוף וביחס לאוכל ולרזון. המחלה שייכת לתחום ההתמכרויות כשההבדל היחיד הוא שאוכל צריך לאכול ועל אלכוהול, סמים וקניות - אפשר לוותר. בכל שאר ההיבטים, יש דמיון רב בין המכורים – כולם מכחישים שהם מכורים ובטוחים שהם יכולים לשלוט בעצמם אם רק יחליטו. כמו שאמרה לי מישהי – "מה בעיה בלעשות דיאטה? אני הצלחתי לעשות כבר אלף דיאטות!".

לפגישה השנייה הגיע מנחה - גבר גבוה ונאה, פנים נבונות ועיניים כחולות וחודרות שהשתהו קלות על פני כל אחת מהנוכחות. הוא סיפר על הצלחתו העסקית ועל מעמדו כמנכ"ל רב עוצמה באחת החברות הידועות במשק. התבוננתי בו בריכוז, מנסה להבין אם הוא דובר אמת. בהמשך, אני עתידה ללמוד שכנות היא אחד הכלים החזקים ביותר שיכולים להביא להחלמה ושכל דבר שֶקֶר או זיוף יכולים להחזיר אותנו אחורה ברגע אחד. האיש סיפר ששקל יותר ממאה וחמישים קג' ושאת עיקר ארוחותיו אכל בלילות, כשהבית היה שקט וכולם ישנים. רק כשהמטבח היה מתרוקן מאדם, בחשכת הליל, הוא היה יורד ממיטתו ואוכל מהמקרר, ככה, בלי לחמם, בלי להפשיר ולפעמים אפילו ישר מהמקפיא. לילה אחד, הוא סיפר, הגיע למקרר ומצא אותו...סגור! אשתו התקינה מנעול מספרים על שתי הידיות ולא ניתן היה לפתוח את המקרר. הוא ניסה במשך דקות ארוכות לנחש את הקוד. הוא עבר על תאריכים משמעותיים בחייהם כמו היום שבו הכירו, יום הנישואים, לידת שני בניו, היום שבו התמנה למנכ"ל וכך עברו לו חייו מנגד, והמנעול מסרב להיפתח. ואז קרה הבלתי ייאמן – הוא כרע על ברכיו ומירר בבכי. האיש הגאה, היהיר, שמאות עובדים כפופים לרצונו, שחשבון הבנק שלו עולה על גדותיו, שיש לו נכסים בשווי מיליוני דולרים, שלאחרונה אף אישר לעצמו נהג פרטי במכוניתו המפוארת, אחרי שכמעט נרדם על ההגה בנסיעה – האיש שהיה לו הכול, ירד על ברכיו והתחנן על חייו. למי הוא מתפלל - הוא לא ידע, לא הייתה בו אמונה לשום דבר, פרט לאלוהי הממון והתהילה, אולי אלוהי המדע והטכנולוגיה שכל כך אהב. שום דבר רוחני לא נכנס לחייו והנה, ברגע שנכנע, שירד על הברכיים והתחנן לעזרה – קרה לו נס. אלוהים שלח אותו לקבוצה קטנה של כמה נשים באחד המתנ"סים והתוכנית, אותה עשה בדיוק האופייני לו כאיש עסקים מצליח, הצילה אותו והחזירה את שפיות דעתו.

התבוננתי בו, מנסה לדמיין אותו עם עוד כמה? שישים, שבעים קילו נוספים? התקשיתי להאמין שהתפילה שלו נענתה. אף פעם לא התייחסתי ברצינות לכל העניין הזה, וכל מי שהיה מספר לי איך נרפא מ"הראש", הייתי מעקמת את האף ואומרת נו, מילא. שיאמין. סיוע מהשמיים? זה לא באמת קורה. אבל האיש היה משכנע. הוא סיפר על הדרך שעבר בה, על הגמילה מהאכילה בלילות, על התחושה שיש בחייו נוכחות של מלאך שומר שמלווה אותו לכל מקום ודואג שלא יחזור לחייו הקודמים.

שבע שנים עברו מאז אותו לילה והוא מעולם לא חזר לבולמוסים המטורפים בלילות. כבר שש שנים שהוא שומר על משקל תקין, כבר שש שנים שהוא מרגיש שחזר לגוף של נעוריו, לגוף השמח ומלא החיים שאהב לגלוש בים, לרוץ על החוף, לעשות אהבה, לשחק ולרקוד. הוא באמת נראה מדהים, בזרימה, גופו מלא חיות ושמחה.

Aux grands maux, les grands moyens

ובתרגום חופשי מצרפתית "למחלות החמורות, האמצעים החמורים". כמה שהמחלה קשה, ככה יידרשו אמצעי ריפוי דרסטיים. לא, לא מה שאתם חושבים,לא מדובר בניתוחים מסובכים או תרופות עתירות תופעות לוואי. האמצעים החמורים הם שינויים משמעותיים בכל היבט בחיים. לפעמים, כדי להחלים, יש צורך בטרנספורמציה מוחלטת. כל המערכות צריכות לעבור ניעור - העבודה, המשפחה, האמונות, המסורת, כל מה שאני יודעת על מה נכון ולא נכון, מתאים או לא מתאים לי, טוב או מיותר. סדר העדיפויות שלי חייב להשתנות, אוצר המילים – לעבור מהפיכה, כל מה שנלחמתי עבורו במשך שנים – נזרק ברגע אחד לפח או לארכיון.

במשך שנים ניסיתי פתרונות מהמעלה הראשונה – הגיוניים, מתונים, כפופים לשכל הישר. חשבתי שהסיבה להשמנת היתר שלי (כאן הרגע לגלות ששקלתי מעל 100קג') הייתה שאכלתי הרבה ולא עשיתי מספיק פעילות גופנית. הפתרון המתבקש היה להגביל את צריכת הקלוריות שלי ולעשות יותר ספורט. נשמע סביר, הגיוני ואמור לעבוד. אלא שהתברר לי, לדאבוני רק אחרי אינספור ניסיונות, שדיאטה דלת קלוריות היא מתכון בטוח ל...השמנה! מיליוני אנשים יכולים להעיד – לדיאטות יש הצלחה בטווח הקצר וכישלון מוחץ בטווח הארוך (מעל 95% מהאנשים שעשו דיאטת רזון, לא שמרו על המשקל החדש שלהם כעבור שנתיים ורובם הגדול אף יעלו במשקל לרמת בסיס גבוהה יותר מאשר לפני הדיאטה). בנוסף, כל כישלון כזה מוליד תופעה פסיכולוגית הרסנית הנקראת "חוסר אונים נרכש", משמע התחושה שאין בנו את הכוח והמשמעת לנהל את גופנו ומשקלנו.

יש לי רצון להשתנות

רבים מבני המשפחה שלי סובלים מסוכרת. סבתא שלי נפטרה מסוכרת בגיל צעיר וארבע בנותיה אף הן חלו בסוכרת וגם חלק גדול מבני הדודים שלי. גנטיקה לא משהו. אמא שלי היא זו שלימדה אותי שהגנים הם רק חלק מהסיפור. היא לימדה אותי על נפלאות האפיגנטיקה, ההשפעה שיש למחשבותינו, מילותינו ומעשינו על האופן שבו יבואו לידי ביטוי אותם גנים. היא מעולם לא הגדירה את עצמה כחולה ושמרה על מזגה הטוב מול כל הנסיבות, גם באשפוזים הרבים בשנתיים שקדמו למותה. למרות שלא שמרה על דיאטה בקפדנות ומעולם לא עסקה בפעילות גופנית, היא בכל זאת הצליחה להאריך חיים עד גיל שמונים בניגוד לכל הסיכויים.

אני החלטתי שהנתונים לא לטובתי. אני לא רוצה לחלות בסוכרת. ידעתי שעולם הרפואה לא באמת יכול להציל אותי מהמחלה. כל מה שיש לרפואה המערבית להציע הם כדורים, זריקות אינסולין, משאבה. פתרונות מהמעלה הראשונה. יש סוכר גבוה בדם, צריך להוריד אותו. כרופאה, לא הכרתי דרך אחרת לטפל במחלות. לא הבנתי דבר וחצי דבר בתזונה או בפעילות גופנית או בצמחי מרפא. הדיאטניות שטיפלו באמא שלי -גם הן גדלו על התזונה המערבית והמליצו על לחם לבן, קוטג' או כל מיני מאכלים דלי סוכר אך עשירים במלטיטול (שהוא לדעתי הסיבה העיקרית לחור באוזון, ולא הנפיחות של הפרות המסכנות). אף אחת מהן לא באמת האמינה ששינוי בתזונה יכול להביא להבראה מלאה מהמחלה! ואם האמינה בכך, לא חשבה ששינוי כזה הוא בר ביצוע ושיש מטופלים שיתמידו בו לאורך זמן.

פתרון מהמעלה השנייה

המשפט המפורסם של איינשטיין "חוסר שפיות הוא להמשיך לעשות אותו דבר ולקוות לתוצאות שונות" מלווה אותי כבר שנים רבות. כל אחד מאתנו נתקל בבעיות במשך חייו ומנסה לפתור אותן כמיטב יכולתו. אך אם יש בעיה החוזרת על עצמה שוב ושוב – נגיד, הילדים מסרבים לנקות את חדרם, האוברדראפט הוא אורח קבוע בחשבון הבנק שלנו, אני לא מוצאת חנייה ליד הבית ועוד אלף סוגיות שהחיים מזמנים לנו – הרי שאם לא הצלחנו לפתור אותן בדרכים שניסינו, מה הטעם להמשיך ולנסות פתרונות שלא עובדים? צריך פתרונות מהמעלה השנייה וזה בעצם מה שאו איי הציעה, לרפא את השורשים ולא את הענפים.

ריפוי במישור הגופני, נפשי ורוחני

ריפוי שלם מחייב להתייחס לכל ההיבטים בחייו של אדם. כמובן שיש לטפל בחלק הגופני, אבל החלמה מלאה תושג רק אם הנפש והרוח יירפאו. הגוף משרת את הנפש ולהיפך. כדברי גטה: טפלו בגופכם בנאמנות יציבה. הנשמה יכולה להתבונן רק דרך העיניים האלה, ואם הן מעורפלות, כל העולם מעונן. המישור הגופני היה הכי קל לשינוי. מהרגע שנפרדתי מכל החומרים הממכרים (בהתחלה קמח וסוכר לבן ואחר כך גם מאוכל תעשייתי ומעובד) השלתי את הקילוגרמים העודפים ללא כל קושי. עברתי לשתות רק מים ותה בכמות מכובדת לאורך היום. התחלתי גם בפעילות גופנית שכוללת הליכות ארוכות ושיעורי התעמלות בריאותית (שילוב של פילאטיס, תרגילי כוח וכל מה שהמורה יעל המופלאה ממציאה). עברתי לישון לפחות שבע שעות ביממה ולחיות יותר קרובה לטבע.

את המימד הרוחני לא הכרתי. קשה להבין משהו שאינו גשמי, שחמשת החושים שלי לא תופסים, אבל ברור לי שהוא הנסתר המפעיל את הגלוי. בתחילה קראתי לחלקים האלה – הלא מודע. כבר למדתי שחלק זה במוחי פועל ללא הרף מאחורי הקלעים וגורם לי לעשות ולהרגיש דברים בלא התערבות כלשהי של החלק המודע במוחי. פרויד סבר שהלא מודע עשוי להיות המקור לקשיים ולרגשות השליליים של מטופליו, מקום שכדאי לטפל בו כי הוא השורש האמיתי של האומללות. חברו, דר' קארל גוסטב יונג, אמר את המשפט הנפלא: כל עוד לא תהפוך את הלא מודע למודע, הוא ימשיך להפעיל אותך ואתה תקרא לו גורל.

הבנתי שאם אני רוצה להירפא, עלי להתייחס גם לחלקים הלא מודעים שבי. בהמשך, התברר לי שהדבר נכון לגבי כל מחלה שנתקלתי בה כרופאה. הבנתי שריפוי מתחיל מהראש, והוא מחייב רצון להשתנות, נכונות לעשות דברים שלא "מסתדרים" עם השכל הישר, פתיחות וכנות או במילים אחרות – שינוי באישיות. אין צורך בכוח רצון, משמעת עצמית או ניהול אורח חיים נוקשה ונטול שמחה – להיפך. עלי ללמוד לחיות את החיים האלה משוחררת מההתניות, האשליות, הדעות והפחדים שניהלו אותי עד כה. אין צורך בכוח רצון? נכון. באו.איי – צריך רק רצון.

שינוי אמיתי

על לוח המודעות בכניסה למכון הכושר שלי תלוי המשפט: "אם אתה רוצה משהו שלא היה לך מעולם, עליך לעשות משהו שלא עשית מעולם". שזה נשמע יותר טוב באנגלית: IF YOU WANT SOMETHING YOU'VE NEVER HAD, YOU MUST DO SOMETHING YOU'VE NEVER DONE אז מה זה הדבר הזה שאני צריכה לעשות אחרת? אני מבינה שכשאני עושה תמיד את אותם דברים - אני מקבלת את אותן תוצאות, פחות או יותר. אבל אם אני רוצה גוף חסון, בריא וחזק ובכושר מעולה, אני כנראה צריכה לעשות משהו אחר.

דר' יונג אמר כבר לפני כמעט מאה שנים שלושה משפטים ששינו את חייהם של מיליוני מכורים ברחבי העולם ותרמו בעקיפין ליסודו של ארגון האלכוהוליסטים האנונימיים. לדבריו, "הכמיהה לאלכוהול, בדרגה נמוכה, היא המקבילה לצמא הרוחני לאחדות, לחיבור עם הנשגב. חוויה כזו תיתכן באם יתרחש מעשה חסד, דרך קשר כנה ואישי עם חברים או דרך לימודים רוחניים גבוהים. אדם רגיל, אם לא יקבל הגנה מלמעלה או אם הוא מבודד חברתית, לא יוכל להדוף את הרוע לבדו".

מה שאמר הפסיכיאטר הנפלא היה שלא רק נס יכול לעזור אלא שחברים קרובים יכולים לתמוך ולרפא אחד את השני ולימודים רוחניים, כאלה המשנים את החשיבה והאמונה, יכולים לחולל שינוי משמעותי בבריאות הפיזית.

החלטתי שאני לא מחכה לנס ואף שאני חוששת מלהגיע ולהשתתף בקבוצות של אנשים חסרי הכשרה מקצועית, אני מוכנה להיעזר באנשים שכמוני מתמודדים עם אותה בעיה. הגילוי שאנשים ללא השכלה רפואית כלשהי יכולים לרפא אחד את השני היה בעיני פלא. לא שיערתי כמה השפעה יש לחברים טובים, למערכות יחסים הרמוניות, לכל אדם שנקרה בדרכי. גיליתי שהזולת הוא מקור ריפוי ואולי הוא סוד ההחלמה.

לימודים רוחניים גבוהים? בסופו של דבר, עיקר הריפוי הרוחני הוא להפוך לאדם טוב יותר, סלחן יותר, אוהב יותר. ככל שנעשים ישרים יותר, כנים יותר ושמחים יותר – כך מתעצמת מערכת החיסון שלנו וגופנו מתחזק. כשלומדים להכיר תודה על הכול, לוותר על הכבוד העצמי המזויף והפחדים המיותרים ומפסיקים לכפות את רצוננו על הסביבה – כך הכמיהה לאוכל מזיק פוחתת וכך אנחנו לומדים להזין את עצמנו רק במזון מלא חיים– לגוף ולנפש.

ההבנה הזו הביאה אותי בסופו של דבר למקום שבו אני נמצאת היום. עזבתי את עולם הרפואה לבלי שוב, נפרדתי משלושים וחמישה קג' שלא חזרו יותר, התעמקתי בקשרים גוף-נפש וגיליתי שלמחשבה יש כוחות ריפוי רבי עוצמה, ממש כימותרפיה תוצרת עצמית. היא זו שיכולה לרפא גם מצבים שנחשבים חשוכי מרפא.

ריפוי מלא חייב להתרחש בשלושת המישורים – גופני, נפשי ורוחני. על כל אחד מאיתנו מוטלת האחריות ללמוד על עצמו ועל גופו, לשנות חלקים באישיותו שלא משרתים אותו יותר, להפוך לאדם טוב יותר לעצמו ולאחרים. לפני הרבה שנים, שמעתי משפט ממורה לקבלה שנחרת בליבי: תפקידנו להביא אור למקום של חושך ולהפוך את המר למתוק". זה היה הרצון שלי כשהתחלתי ללמוד רפואה וזה הרצון שלי היום וזה מה שאני חושבת שיכול לגייס כוחות ריפוי שאין להם שיעור.

דר' דינה אייזן

0 צפיות

עמותת תעצומות ע"ר 580558138

בנק: U- BANK 26 מקבוצת הבינלאומי, חשבון מספר 45454 סניף 287 ,שד' רוטשילד, תל-אביב 

  • icons8-facebook-500-black
  • icons8-youtube-240

© 2020 כל הזכויות שמורות לעמותת ״תעצומות״