דר' דינה אייזן

גישה אקטיבית לריפוי, החלמה וחיים מעבר לסרטן

המחבר: פרופסור יעקב שהם

בהרבה מאד מקרים אדם שאובחן עם סרטן חווה משבר קיומי. מחלת הסרטן מקושרת במחשבתם של אנשים

רבים למצב של סבל מתמשך, כאבים, ירידה ביכולת התפקודית, ירידה בדימוי העצמי, תחושה שגופנו בוגד בנו, הגברת התלות בסובבים ופחד מוות. גם הידיעה כי לטיפולים המקובלים יש לעתים קרובות ערך מוגבל וזמני, וכי

הם כרוכים בנזקים בריאותיים משמעותיים, מוסיפה לחרדה ומעצימה את תחושת המשבר.

המטרה של מאמר קצר זה היא לקבוע כי מעבר להתייחסות לטיפולים, טיבם וערכם, בכל מצב נתון, ניתן להציע

לאדם שפגש סרטן שינוי פנימי בעמדה הבסיסית שלו – ממיקוד שליטה חיצוני למיקוד שליטה פנימי. כלומר,

לאדם שלוקח אחריות על חייו וניגש בגישה אקטיבית להתמודדות עם הבעיה שעלולה לאיים על קיומו או לפחות על איכות חייו.

אמירה זו נשמעת על פניה כאמירה תלושה מהמציאות: אנחנו חיים בתקופה של התמחויות מקצועיות; סרטן הוא בעיה מורכבת; כיצד יוכל אדם שאינו מומחה להתמודד עם בעיה כזו? לכל היותר הוא יכול לשמוע דעה של מומחה נוסף.

התשובה לכך נעוצה בתובנה כי מיקוד שליטה חיצוני ופנימי של האדם אינם שני מושגים השוללים זה את זה, אלא מייצגים שני קצוות של רצף. תובנה זו הובעה כבר על ידי ג'וליאן רוטר, הפסיכולוג היהודי-אמריקאי, אשר לפני כששים שנה פיתח את המושג "מוקד שליטה." בהקשר הנדון כאן, בוודאי שאין כוונה לשלול את הצורך החיוני להתייעץ במומחים לנושא ולהיעזר בהם; אין תחליף לידע ולניסיון שהם רכשו. הכוונה היא כי חשוב לכוון את המטופל, ככל שניתן במצב נתון, לנוע על ציר הרצף של מיקוד שליטה, ממצב של תלות מלאה בגורמי חוץ למצב שנותן יותר ויותר מקום למיקוד שליטה פנימי. בפועל, משמעות אמירה זו היא כי, בד בבד עם התייעצויות עם המומחים והסתייעות בהם, מן הראוי לא לוותר על שיקול דעת עצמי ועל כלי התמודדות אקטיביים ועצמאיים.

באופן כזה עשוי האדם שפגש סרטן להשתחרר מתחושת חוסר אונים, תלות, מרירות וייאוש ובמקומם לגבש

תחושה של אמון בכוחותיו, של מסוגלות ושל שליטה בגורלו. שינוי פנימי זה יש לו ערך מוסף בזכות עצמו, כגורם המשפר עמידות, אפשרות החלמה ואיכות חיים ובכך מזרז תהליך של יציאה ממצב משברי לעמדה של לקיחת אחריות, התמודדות ותקווה.

אבהיר אמירה זו בעזרת כמה דוגמאות.

ראשית, ההתייחסות לתחזיות עתיד הניתנות על ידי המומחים. המומחה הוא דמות מרכזית עבור החולה; הוא בעל הידע והניסיון והוא הבקיא בטיב המחלה ויכול להעריך את מידת חומרתה. עם זאת, האמירות שלו שמתכוונות לחזות מציאות עתידית, עלולות למעשה ל ע צב אותה. כך, למשל, לאור נתוני המחלה, קובע המומחה תחזית (פרוגנוזה) לחולה, וקוצב באוזניו את תוחלת חייו. הוא עלול לתת תחזית קשה, מתוך מחשבה שאסור ל"השלות" את החולה או לתת לו תקוות שווא. אולם, קביעה של תחזית קודרת יכול להיות לה אפקט של קללה שמאנית או של נבואה שמגשימה את עצמה. זוהי מעין ידיעה או ציפייה שהחולה מתכונן בכל מערכי גופו ונפשו

לקראת הגשמתה. ניתן לומר בוודאות כי לאיבוד תקווה יכולה להיות השפעה קטלנית.

יתירה מזו, אם נבדוק את הבסיס העובדתי לקביעה מסוג זה נראה כי גם לא נכון לומר אותה, מבחינה מדעית- מקצועית גרידא, בלי קשר להשפעה הקשה שיש לה על החולה. מדובר בקביעה המתבססת על ערכי חציון של ההתפלגות בסטטיסטיקה של משך חיים, בקבוצת חולים עם נתוני מחלה דומים פורמלית. אולם, ערך החציון

בהגדרתו אומר כי מחצית האנשים חיים מעבר לו, חלקם אפילו הרבה מאד. ערך זה מטעה איפוא כשמשתמשים בו במקרה הבודד ומנסים לחזות את עתידו. כל אדם יכול לחיות הרבה מעבר לערך החציון.

למסקנה זו הגיע סטיבן גּולד, חוקר הטבע היהודי-אמריקאי הנודע, אשר בשנת ,1982 בהיותו כבן ,40 אובחן עם סרטן קשה, עם ערך חציון של 8 חודשים. כחוקר הוא הבין שחציון הוא ערך מופשט ואילו במציאות יש טווח רחב של אפשרויות, כולל כאלו שיחיו שנים רבות מעבר לערך החציון. הוא אכן חי 20 שנה לאחר האבחנה, נפטר לא

עקב אותו סרטן, ויצר באותו זמן יצירות מופת בספרות המדעית, חלקן תורגמו לעברית.

כדאי אם כך לחזור ולהדגיש: העתיד תלוי במאפיינים האינדיבידואליים של המחלה ושל האדם ובאופן התמודדותו. יכולת החיזוי שלנו מוגבלת ביותר ולכן, השאלה שהמטפל והמטופל גם יחד צריכים להתייחס אליה היא לא שאלת

ההסתברויות אלא שאלת האפשרויות, וכאלו יש רבות. ניתן איפוא להקרין תקווה ואופטימיות המבוססת על מציאות; על נתונים בנוגע לחולים שחיו הרבה מעבר לזמן הקצוב לפי ערך החציון. יתרה מזו, את המציאות ניתן לבצע בצורה חיובית על ידי הפעילות הטיפולית לסוגיה. בגישה אקטיבית של מיקוד שליטה פנימית ולקיחת

אחריות מומלץ למטופל להבין כי תחזיות הן למעשה אמירות שיש לסנן ולא לתת להן משקל רב.

אולם לנפש האדם לא צריך להתייחס רק באופן בו מסננים או מנטרלים מסרים שליליים, הבאים מהסביבה.

מעורבות הנפש בהתפתחות הסרטן ידועה ומתועדת לאורך הדורות. דיכאון, אבל כבד, טראומה נפשית או ייאוש

אינם נחשבים כיום גורמי סרטן, אך הם יכולים להוות חלק מה"קרקע" שעליה צומח הסרטן. מערכת החיסון היא אחד המנגנונים שמסביר את הקשר בין מצב נפשי להתפתחות סרטן. יש כנראה גם מנגנונים נוספים. הבשורה

הטובה היא שהיפוך המגמה אפשרי גם הוא, על ידי גישה של התמודדות אקטיבית.

טיפוח תהליכי ריפוי ותנגודת יכולה להתרחש בכמה ערוצים, הן ברמה הנפשית והן הגופנית. ברמה הנפשית ניתן

להגיע להרגעת חרדות בפרספקטיבה מתואמת למציאות ובהמשך גם לטיפוח עמדה נפשית אופטימית ומתמודדת, ולחיזוק האמון של החולה בכוחו וביכולותיו, תוך עידוד נטילת אחריות בהחלטות ובביצוע. ניתן לטפח כוחות אלו

ולרכוש כלים מגוונים להתמודדות ולהאצת תהליכי הריפוי. כמובן שיש להתאים את השיטות למצב, לצרכים

הספציפיים ולנטיות לבו של המטופל.

עם זאת, מעבר לכל הגישות והאמצעים הספציפיים, יש חשיבות עליונה בהתייחסות לפשר ולמשמעות, על מנת ליצור מוטיבציה לא רק ברמת השמירה על הקיום אלא גם ברמת תכלית הקיום. היבט זה מביא אותנו למרכיב

מרכזי, אולי המרכזי ביותר, בהסתכלות על הסרטן ודרכו – על חיינו בכלל.

שאלת התכלית היא נושא טעּון בפילוסופיה ובמדע ולא זו המסגרת להתעמק בו. אולם כשאנו מדברים על האדם

כיצור תבוני ומּודע, שאלת התכלית היא בעיקרה שאלת משמעות וטעם החיים. שאלה זו חשובה לענייננו כיוון

שתכלית שיש בה משמעות יכולה לשמש המוקד שסביבו מתגבשים כוחות החיים של החולה, בכל מערכות הקיום, הריפוי והתנגודת, כדי לַאפ שר את המשך קיומו כנגד כל ההסתברויות והסיכויים. כדברי פרידריך ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כמעט כל איך."

קרל יונג ציין כי "חוסר משמעות הוא שווה ערך למחלה." אולם היה זה ויקטור פרנקל, שספרו "האדם מחפש משמעות" מוכר לרבים, שבנה גישה טיפולית (לוגותרפיה,) המבוססת על הנחיית המטופל לחפש ולהגדיר בתוך

עצמו את משמעות חייו ואת תכליתם. בעקבותיהם הלך לורנס לה-שאן, אחד מהאבות המייסדים של הפסיכו- אונקולוגיה, אשר זכיתי להימנות עם תלמידיו וממשיכי דרכו. לה-שאן פיתח דרך שיטתית ליישום תפיסה זו לטיפול בחולי סרטן. המטרה היא לעזור לחולה למצוא את האופן שבו הוא יוכל "לשיר את שירת חייו", לגלות את הייחודיות שחייו מגלמים, למלא אותם משמעות וערך, תוכן והתלהבות, אשר בזכותם כדאי ואפשר יהיה להתמודד עם קשיי המחלה והטיפולים. אין ספק שלגישה זו יש השפעה משמעותית על איכות החיים ועל תוחלת החיים של חולי סרטן רבים.

חיפוש משמעות הוא לא רק מטרה. הוא דרך, הוא תהליך; תהליך דינמי ומתמשך. זהו תהליך שדורש סבלנות, כי המשמעות יכולה להתגלות בהדרגה או רק בדיעבד. התהליך דורש גמישות מחשבתית; אין משמעות אחת קפואה או קבועה. ובעיקר – זהו תהליך שכל אדם, כל חולה, צריך לחצוב מתוך חומרי חייו. אי אפשר לתת "מרשם

למשמעות;" מה שמשמעותי לאחד אינו משמעותי כלל לאחר. אולם אפשר להאיר את הדרך, אפשר לפתוח דלתות,

אפשר להציע חלופות.

בכל אדם ובכל מצב שבו הוא נמצא, חבוי מאגר של כוחות אנושיים סגוליים וייחודיים, כוחות של רוח האדם, כוחות שמשמשים מקור בלתי נדלה ליכולות התמודדות. מאגר זה נעשה זמין ומאפשר תהליכי החלמה וריפוי כאשר הוא ממוקד במשמעות, במטרה ובתכלית; כאשר המטרה מתורגמת לתכנית של עשייה ופעילות המעוררות

התלהבות וריגוש.

שאלת המשמעות והאופן שבו היא יכולה להפוך מנוף לצמיחה אישית, מביאה אותנו לשאלת עצם הקיום, שאלה לכולנו, כיצורים בני-חלוף. הכרה בסופיות החיים עשויה להביא אותנו לתובנה כי לא אורכם של החיים שנוגעת

אלא ערכם הוא החשוב, ואת הערך, את המשמעות, אנחנו יכולים לקבוע. זוהי בחירתנו האמתית, והיא אפשרית לנו גם במצבים קשים הנכפים עלינו. הסופרת קתרין מנספילד ניסחה זאת כאמירה מעוררת מחשבה: "עלינו למצוא את המתנה שבסבל. איננו יכולים לבזבז מטען כזה של רגשות. עלינו ללמוד ממנו." או כפי שכותבת רחל נעמי רמן: "כל חומרי חיינו – השמחות שלנו, האהבות, האובדן, המחלות, יכולים להפוך לברכות. לפעמים פצע הוא מקום המפגש הראשון שלנו עם החיים. זהו המקום שבו אנו לומדים להכיר בכוחם של החיים ובמשמעותם."

משבר קיומי, והסרטן הוא דוגמה ממשית לכך, יכול להפוך למנוף של צמיחה אישית. מתוך היכרותי המקצועית עם

רבים, יש דוגמאות מ רגשות לעומק וליופי של חיים מּו ָד עים ומלאים אליהם יכולים להגיע חולי סרטן, לצאת מהמשבר של עצם קיומם, למקום של תוכן ומשמעות מלהיבה, תוך התמודדות אקטיבית ומיקוד חולים שהחליטו שליטה פנימי. לתהליך זה יש במקרים לא מעטים ערך מרפא גם לגבי המחלה עצמה.

יעקב שהם הוא רופא פנימי ופרופסור אמריטוס למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן