משהו קורה - סיפורו של דורון שפר

כבר אמרתי: מעולם לא חדלה בי אהבת המשחק. היא בערה בי ללא הרף, גם אם על אש קטנה. לא טיפחתי את האש וגם לא כיביתי אותה בכוח. הנחתי לה לחיות את חייה בתוכי, מהבהבת בשקט לצד כל הדברים האחרים שהעסיקו אותי.

דווקא בהודו, בעודי רחוק מכול, גברה בי תשוקת הכדורסל. אחד הביטויים שלה היה רצוני לחזות במשחק האולסטאר של ה- – NBA משחק ראווה המתקיים באמצע העונה, ובו משתתפים טובי השחקנים

בעולם. רציתי לעשות זאת לא מכורסת הטלוויזיה אלא בגופי ממש, במגרש עצמו. בתחילת פברואר 2002 הייתה לי עוד שהות-מה לנסוע לארצות הברית לפני הולדת בתי. היו אלה המשחקים האחרונים בקריירה של מייקל ג'ורדן, אחרונים בהחלט לפני פרישתו הסופית לגמרי, והזדמנות בלתי חוזרת לצפות באמן הכדורסל שלי נותן את אחד ממופעי פרידתו מהמגרש.

"תבוא אתי לאולסטאר, אבא?" הצעתי לאבי, והוא נענה להזמנתי בשמחה והתחיל מיד בהכנות.

אבי היקר. כבר סיפרתי עד כמה כאב את פרידתי מן הכדורסל. את אי מימוש הבטחת ה- NBA ראה כהחמצה אדירה. אבי צייר את ההצלחה שלי כמסלול בטוח, כגרף העולה מעלה-מעלה עד מיצויו האופטימלי.

הוא שאף שאשתלב בליגה הטובה בעולם אף יותר ממני. משהדבר לא הסתייע, הוא גם לקח זאת ללב יותר ממני. עיניו המוכיחות אמרו לי: "אתה בדרך לראש הפירמידה; למה אינך ממשיך עד השיא, ממנף את מה שיש בידך – ואז פורש לדרכך?" בעיני אבי, אז כהיום, הכול כל כך פשוט, כל כך ברור!

אני בנו של אבי. ירשתי ממנו לא מעט מן הגנים שלי. קל לי לזהות בי תכונות וסגולות שהעביר לי. בתכונת הפרקטיות שלי משתקף אבי. לא פעם אני מזהה אותו בוקע מתוכי בהתנהגותי, בתנועותיי, בדיבורי –

ובכל זאת הוא אינו אני, ואני אינו הוא. הוא אינו מבין איך "יצא לו" בן כמוני עם כל כך הרבה שגעונות ושגיונות. "איך עוזבים קריירה כזאת בשיאה? זה לא נורמלי", הוא מקונן, ואיני יכול שלא לחוש את כאבו ולהבין אותו. לפעמים אני חושב: הוא אוהב אותי ודואג לי, ואני אוהב אותו ואסיר תודה לו – ובכל זאת תהום פעורה בינינו.

התהום הזאת הצטמקה מעט, כשהזמנתי את אבי להצטרף אלי למשחק האולסטאר השנתי. זאת הייתה דרכי לפצות אותו על הצער שנגרם לו. משחק האולסטאר הוא רק חלק אחד מתוך סוף-שבוע ארוך של חגיגות כדורסל. הערב הראשון בסוף השבוע כלל את משחק הרוקיס, שחקני השנה הראשונה, ואת תחרות השלשות וההטבעות. בסוף שבוע זה השתתפו גם חבריי למחזור הדראפט שבו נבחרתי ב 1996- : קובי בראיינט, אלן איברסון, וכן ריי אלן, חברי לקבוצה בקונטיקט. חיכיתי לראותם משחקים ואולי גם לגשת אל ריי אחרי המשחק ולהיזכר בימים שנראו לי רחוקים למדי.

התיישבנו במקומותינו, מלאי ציפייה דרוכה ועולצת לפתיחת המשחק. כאב קטן בצד שמאל של הבטן התחתונה התחיל להציק לי. שתיתי משהו והלכתי לשירותים, אך הכאב המשיך לנסר בי. לא היה אפשר להתעלם ממנו. עזבתי את מקומי ונשכבתי על מיטה במרפאה שליד האולם. לקחתי משכך כאבים, ועוד אחד, נשמתי נשימות עמוקות והרפיתי על פי טכניקה שלמדתי בהודו. קיוויתי שהכאבים ישככו לאטם, אך הם החריפו מרגע לרגע, עד שנעשו בלתי נסבלים.

אי אפשר לקרוא לנוכחותו של אבי לצדי ברגעים אלה אלא "השגחה ממעל". עוד לפני תום המשחק הגענו לבית החולים המקומי, ואחרי שאלות ובדיקות, הומלץ לי לבצע בדיקות מקיפות מיד עם שובי ארצה, כולל ביופסיה. באותו לילה הבנתי שמשהו לא טוב קורה בגופי. בעיה רצינית. אומנם לא ניתנה בבית החולים אבחנה חד-משמעית, אך דוּבר על חשד לגידול, ודי היה בחשד כדי להפוך לחשש ולפחד. כל אותו לילה הסתובבתי מצד

לצד, הפכתי במוחי את המצב החדש, שאלתי את עצמי שאלות ללא תשובה, התחבטתי והתלבטתי. לילה הוא זמן קשה, שנמשך לאין קץ.

דוד המלך הביע את הרגשתי באותו ליל שימורים בתהילים: "יגעתי באנחתי, אַשֹחֶה בכל לילה מיטתי, בדמעתי עַרשִי אַמסֶה".

הבוקר האיר והביא עמו משב של אופטימיות. כאביי התפוגגו כמעט, ולא ויתרתי על המשחק המרכזי בכיכובו של מייקל ג'ורדן. מייקל לא היה בשיאו, ובכל זאת נהניתי מכל רגע. איך הרגיש אבי אחרי לילה ללא שינה – איני יודע. כמו תמיד הוא ניסה לשדר שהכול תחת שליטה.

כשחזרנו ארצה, לא התמהמהתי והלכתי מיד להיבדק בבית החולים תל השומר. אם אומנם יתגלה בי גידול, התחננתי לקדוש ברוך הוא, עשֵֹה שיהיה זה גידול שפיר, מקומי, כזה שמתנהג בידידותיות, שלא יתפשט בגוף ויצור גרורות ממאירות, חלילה.

אבל האפשרות הגרועה יותר התממשה: גידול התגלה באשך השמאלי והיה ממאיר, אם כי לא מפושט. כלומר: קיבלתי גזר דין חמור, עדיין לא נחרץ, אולם מספיק כדי לטלטל אותי טלטלה עזה ולהפוך את עולמי.

מה עושים אחרי בשורה מבעיתה כזאת? לא היה לי בית לחזור אליו, כי ביתי במכמורת טרם התפנה. מאז שובי מהודו התגוררתי אצל הוריי ברמת אפעל. לנסוע אליהם לא רציתי. הכול ייוודע להם במילא, ולמה להאיץ את הבשורה? הגידול הרי לא יברח! הוא נטוע בתוכי כמו יבלית, ומי יודע כמה גרורות נולדות ומתפשטות ממש ברגע זה לאורכו ולרוחבו ולעומקו של גופי.

הייתי בתל-השומר, במרחק קטן מן ההוספיס, ובהחלטה כמעט אינסטינקטיבית צעדתי לשם.

"דרור נפטר", בישרה לי אחת האחיות בכניסתי, ועל פניה הבעת עצב.

מיתות הן דבר של יום ביומו במוסד הזה, ובכל זאת חווה צוות ההוספיס כל מיתה כאירוע מעציב, כנצחון המוות על החיים. עם זאת אין הם מאפשרים לייאוש לגבור עליהם, אלא נערכים למערכה הבאה. איכשהו הרגשתי קשר אישי ומיוחד אל המוות הזה, הקרוב כל כך.

"מתי?" שאלתי.

"לפני כמה דקות".

"אפשר להיכנס להיפרד ממנו?" שאלתי את האחות מתוך דחף פנימי לא ברור.

האחות הנהנה והורתה בידה את הכיוון. פסעתי לאורך המסדרון הדומם אל חדרו של חברי. הוא שכב על המיטה,

מוקף בבני משפחתו וחבריו הקרובים, פניהם שטופות דמע. למרות המחלה הקשה, הממושכת, נראו לי בני המשפחה כממאנים להיפרד.

ליד המיטה עמד כיסא ריק. התיישבתי ושלחתי את ידי אל ידו של דרור. היד הייתה עדיין חמה. המשכתי לאחוז בה. הקולות והפנים סביבי התעמעמו, ונותרנו רק דרור ואני יחידים, מרחפים לנו בתוך היכל של שקט ושלווה, אפופים הילה של אינסוף. כמו בספר החיים והמתים הטיבטי באתי ללוות את דרור, לסייע לו לצאת משער החיים אל העולם שמעבר, לצאת לדרור.

כמה זמן שהיתי בחדר איני יודע. ברגע מסוים נשמתי עמוקות ואספתי את ידי. אחר הצהריים ישבתי על חוף מבודד וניסיתי להתבונן באירועים הדרמטיים שעברו עלי באותו יום. שקיעה יפהפייה צבעה את השמים, והשמש, כמו חלמון ענק, צללה לתוך המים אל מותה היומיומי, הזמני. ירח דקיק התייצב בשמים המחשיכים, וכוכב אחד קטן ריצד לצדו בעקשנות וכמו קרא לחבריו: "אני כאן, אני כאן. הכול יהיה בסדר". ועוד לא תמו עלילות היום המיוחד הזה – יום חמישי, 14 בפברואר, 2002 , ב' באדר שמרבים בו בשמחה.

כשחזרתי לפנות ערב לבית הוריי, קיבלתי טלפון מרוני. היא בישרה לי שבשעה 3:33 אחר הצהריים הגיחה בתי הבכורה לאוויר העולם באגף היולדות של בית החולים תל השומר. בשעה שכוכבתי הקטנה, אוֹרי, החלה לנצנץ במחלקה אחרת באותו בית חולים, קיבלתי אני את הידיעה על מחלתי, ומיד לאחריה נפרדתי מאיש יקר באגף אחר של אותו בית חולים.

אורי נולדה סמוך לחג הפורים, ביום שבו נחוג בארצות רבות חג האהבה Valentine's Day. שמה, אורי, מבטא את היותה אור בחיי, אור של שמחה ואהבה. הכול קרה באותו יום, כל מעגל החיים חג לפניי במלואו: מוות ולידה,

פרידה אוהבת ובשורה קשה, עבר נפתל ועתיד שברירי.

'מה יהיה?' שאלתי את עצמי וידעתי רק דבר אחד: העתיד צופן לי התמודדות קשה.

מחלה-מלחמה-החלמה-חמלה.

"מעט אור מגרש הרבה מן החושך", אמרו חכמים, ואורי שלי הייתה אור גדול שסילק את חשכת המחלה. אומנם לא פסחו עלי תגובות פחד שנבעו מן ההלם הראשוני, אך די מהר התעשתי והתחלתי לשאול את עצמי מה עלי לעשות, ממה עלי להתרחק ואיך עלי לנהוג על מנת להחלים.

מדי פעם כשהתעוררתי בבוקר, בדקתי אם הגידול עדיין שם. בתמימותי האמנתי שאולי נעשה לי נס. לא שנאתי את גופי. יש חולים, שרואים בגופם שחָלה בעל ברית בוגדני, שקרן ושוחר רע. אין חלקי עמם. גם את הסרטן לא שנאתי. המלצת הרופאים על ניתוח הייתה חד משמעית, אבל לא רציתי להסתפק בהוצאתו מגופי. ידעתי שעלי לטפל בבעיה מן השורש; כי אם אמשיך לנהוג כמו שנהגתי עד כה, יחזור הגידול ויצמח וירים ראש בדרך אחרת בחלק אחר של גופי. אף שהפחד ליווה אותי כצל ומדי פעם גבר, מעולם לא הנחתי לו לגבור עלי. הייתי מלא ביטחון בהשגחה הפרטית, ביקום, במשהו לא לגמרי ברור לי עדיין. לא היה לי ספק שאחלים. ידעתי לבטח שכל מה שקורה לי – לטובה הוא קורה; שמחלה היא ניסיון, היא שיעור, היא לקח שנועד לתיקון עצמי, הזדמנות לשינוי ולקיחת אחריות. אפילו השפה מעידה על כך: 'אין זה מקרה שלמילים שורשים משותפים,' חיזקתי את עצמי, 'יש בכך כוונה פנימית.' המלחמה שלי לא הייתה בסרטן. איתו דווקא רציתי לעשות שלום, ללמוד ממנו, להפנים את מה שבא לומר לי, ולהיפרד ממנו בסוף תהליך ההחלמה.

כאמור, ניתוח היה האופציה הראשונה שהוצעה לי; וגם אני הנחתי, מיד עם שמיעת הדיאגנוזה הרפואית, שניתוח הוא הדבר הנכון והמיידי. עם זאת התקוממתי נגד התיוג האוטומטי שלי כחולה סרטן וכמנותח מיידי. הסטטיסטיקה האלימה שהוכנסתי לתוכה לא השאירה בידי את הזכות לבחור, אך למרות האבחנה החד משמעית החלטתי להתנגד להתערבות פולשנית בגופי, לפחות לפי שעה.

לא תמיד הבנתי את בחירותיי, ולא תמיד היה היגיון בהרגשותיי ובהחלטותיי – ובכל זאת הלכתי בעקבות האינטואיציה שלי. קול פנימי בקע מתוכי ודרש שאקשיב לו. האמונה הפנימית שלי, אמונה חזקה מאוד, האירה לי את הדרך – דרך נפתלת למדי, כפי שיתברר. לא התעלמתי מן ההשלכות. ללא הרף הזכרתי לעצמי שהמסלול שבחרתי בו הוא חלקלק ורב מהמורות, וייתכן שאני כופה על בריאותי הידרדרות או אפילו מזרז את מותי.

מדוע נהגתי כפי שנהגתי? מדוע בחרתי בדרך כה שונה ויוצאת דופן כדי להתמודד עם המחלה?

אנסה להסביר. בעניין רציני כמו חיים ומוות – חיי ומותי שלי – הרגשתי שאני חייב לעצמי לפעול כמיטב הבנתי, בכנות, ביושר פנימי, באחריות מלאה. השתדלתי מאוד לנהל את מחלתי בעצמי, כך שבחירותיי תהיינה שלי, ולא של אחרים, גם אם קרובים ואוהבים. רציתי לברוא מחדש את חיי בעיניים פקוחות ומתוך חירות מקסימלית. יתרה מזאת; לא מספר השנים שאחיה עמד לנגד עיניי, שהרי ממילא הקדוש ברוך הוא – הוא הקוצב חיים לנפש כל חי. איכות החיים שלי העסיקה אותי – איך אחיה ועד כמה אצליח לממש מקסימום מעצמי.

אני נזכר בדבריו של ר' זושא מאניפולי: "אחרי 120 , כשאגיע לבית דין של מעלה, לא ישאלו אותי: 'זושא, למה לא היית כמו משה רבנו?' אלא יטענו נגדי: 'זושא, למה לא היית זושא?'" על השאלה הזאת – "דורון, האם היית דורון?" – רציתי להכין תשובה נאותה. השאלה אם אחיה 120 או עשרים שנה, חודש אחד או יום אחד, לא עמדה מבחינתי על הפרק. מה שערגתי לו בכל מאודי היה הרגע: אם יישאר לי ולו רגע אחד לחיות, רציתי שיהיה שלם, שיהיה כן, שיהיה מלא ורוטט – רגע שהנצח גלום בו.

איני יודע מה היה קשה להוריי יותר – עצם המחלה או הדרך שבה החלטתי להתמודד איתה. הם ניסו להשפיע עלי שאיעזר ברפואה הקונבנציונלית, באמצעים הכירורגיים המוכרים – ואני סירבתי. מפלס המתח והחרדה בבית הורי הגיע יום-יום לשיאים חדשים, במיוחד אצל אמא. הגיעו הדברים לידי כך שלקחתי על עצמי את תפקיד המרגיע והמנחם. שוב ושוב הסברתי שאני בסדר, שהדרך שבה בחרתי היא הטובה ביותר עבורי. לא תקשרנו כראוי. כל אחד התבצר בעמדותיו.

המצב היה קשה, אבסורדי, מתיש. כ"מנהל המחלה" לא ישבתי בחיבוק ידיים. תקפתי את המחלה בכל הרבדים: ברובד הפיזי, הנפשי, המנטאלי והרוחני. התחלתי ללמוד לעומק דפוסי התנהגות הידועים כמעוררי חולָיים או כמזרזים אותם.

'זהו המצב,' אמרתי לעצמי, 'ועכשיו שנס מותניים, הפעל חשיבה. אתה יוצא עכשיו למחנה האימונים הקשה, האינטנסיבי והמכריע של חייך. כשיצאתי ללחום על חיי, באו חיי לקראתי. הרגשתי איך ההשגחה הפרטית אופפת אותי, מכוונת את צעדיי, תומכת בי ומלווה אותי.

התזונה הייתה מן הנושאים הראשונים שבדקתי בעזרת רופאים ומטפלים. עד אז כמעט לא נתתי את דעתי על מה שנכנס לפי. רוב חיי אכלתי מה שרציתי, כמה שרציתי וכאשר רציתי. עכשיו התברר לי שתזונה נכונה היא יסוד חשוב בבריאות הגוף והנפש. דרך ראשי התיבות של המילה מאכל למדתי והתחלתי לשים לב: מה אני אוכל, איך אני אוכל, כמה אני אוכל, למה אני אוכל.

התזונה – נושא מוזנח בחיי עד אז – הפכה לראש פינה בשינוי שעמד להתחולל בחיי. למדתי על מאכלים צמחיים שרוססו ועל בעלי חיים שהתעללו בהם והחדירו לגופם סטרואידים ורעלים שונים ומשונים כדי להעלות את משקלם, לשפר את מראם ולמכור אותם בכמויות. למדתי לדעת שהאוכל שאנו מכניסים לגופנו הופך לבשר מבשרנו ולעצם מעצמנו, מתלכד עם מחזור הדם שלנו ומשפיע על מחשבותינו, על הרגשותינו ואישיותנו. לכל החומרים הזרים המוזרקים לתוך האוכל שלנו נודעות השפעות לטווח קצר וארוך על גופנו ונפשנו. באותו זמן לא שמרתי עדיין על חוקי הכשרות. האכילה הכשרה, שאאמץ עם הזמן, תתקשר לסעיף "מה אני אוכל". ומה עם הסעיף "איך אני אוכל"?

למדתי להאט את קצב האכילה, ללעוס לאט והרבה, לא לדבר בשעת הסעודה. למדתי גם מה פירוש המשפט השגור בפי המודעים לאכילה: "לשתות את האוכל ולאכול את המים". סעיף ה"כמה אני אוכל" נראה פשוט. לא הייתי זקוק לרופא שיעיר לי שאכילה גרגרנית ומוגזמת מזיקה לבריאות. כשאינו מתעכל כראוי גורם האוכל ליאות, רפיון, חולשה ותופעות גופניות לא נעימות. הבטחתי לעצמי לא להרבות באכילה, לא לחטוף ולא להתמלא עד שובעה.

סעיף ה"למה" הוא הקשה מכולם. 'למה באמת אני אוכל?' שאלתי את עצמי, 'האם אני באמת רעב – או שאני אוכל כי כולם אוכלים? או שאני אוכל כדי לפצות את עצמי על חסך או על שעמום? או בגלל צורך לפרוק מתח ולחץ?' הבטחתי לעצמי לבדוק תמיד אם אני רעב באמת, או שסיבה אחרת מכוונת את צעדיי למטבח.

שינוי הרגלי התזונה נתן בי את אותותיו מיד. השיפור המהיר בהרגשתי שימח אותי ואותת לי שאני פוסע בדרך הנכונה. דפוסי התזונה החדשים נשזרו בחיי באופן טבעי וללא קושי, וחלקם מלווים אותי ואת משפחתי כיסודות בהרגלי האכילה שלנו עד עצם היום הזה.

נושא התזונה הוא הא"לף-ב"ית של ה- Wellbeing , של החיים הנכונים. בנוסף לכללי התזונה שמניתי, לקחתי גם תוספי תזונה לאיזון מערכות הגוף השונות. אך הא"לף-ב"ית מכיל אותיות נוספות. הנה רשימת הצעדים היומיומיים, שעל רובם אני ממשיך להקפיד עד היום:

אני מעדיף להתעטף באריגים טבעיים, כמו כותנה, צמר ופשתן, המאפשרים לעור לנשום – בניגוד לחומרים סינתטיים. כידוע העור הוא אחד האיברים, שדרכם מופרשים רעלים מן הגוף. הוצאתי את כל מכשירי החשמל מחדר השינה כדי למנוע קרינה, ולו מזערית.

אני משתדל להרבות בשהייה בחיק הטבע. הטבע מאזן את חיי. מרחבים פתוחים, אוויר צח, צמחייה ירוקה, מים זורמים – כל אלה מוסיפים לי בריאות. זאת אחת הסיבות שבעטיָן עברתי לגור במושב בגליל.

אני מקפיד על פעילות גופנית ענפה: יוגה, שחייה, הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים. כדורסל בחצר ועבודה בגינה הם הפעילויות החביבות עלי. הן מזרימות את הדם בעורקיי, מעוררות את האדרנלין בגופי ומכלות את הרעלים המצטברים בו מעת לעת. ריצה של רבע שעה מחזירה את כוחותיי ומרגיעה אותי לא פחות מטבילה הגונה או תפילה.

פחד, מתח, לחץ, כעסים וקנאה הם מעודדי מחלות. התחלתי לטפל בתסמינים האלה בעזרת דיקור, הילינג, תרגילי מודעות שונים ועבודה עצמית רצופה של תיקון המידות. למדתי לשים גבולות לעצמי ולאחרים, ולהפסיק לרְצות לרַצות את כולם – דפוס שחזר שוב ושוב בהתנהגותי.

את התיקון במישור הפיזי ניסיתי לעשות בבית. באותו זמן היה ה"בית" בית הוריי ברמת אפעל, אליו חזרתי כמו הלך פצוע השב מנדודיו. היו לכך יתרונות רבים. היה משהו נכון בקרבה לאמא, בזמינותם של אבי ושל אחי ואחיותיי – אך היה קשה לי לראות בצערם של הוריי ובתסכולם הרב: לא די ש"הילד" חולה, הוא גם מתעקש לטפל במחלה לפי הראש ה"הזוי" שלו. מה יהיה?

הייתי זקוק לשקט, למרחב ולזמן כדי לקדם את תהליך הריפוי שבחרתי בו. המקום היחיד, שיכול היה להעניק לי מנוחת נפש ולאפשר לי מרחב ונוחות, היה, כמו בעבר, כפרו של טיוהר בקוסטה ריקה. אפילו שמו – פאצ'ה מאמה, שפירושו "אמא אדמה" – התאים לצרכיי ככפפה ליד. גם אני רציתי להמשיך להתהלך על פני האדמה הזאת. כשסיפרתי לאמי על כוונתי, היא כמעט חטפה שבץ.

"דורון, השתגעת? לנסוע לג'ונגל עכשיו? יש שם רופא? בית חולים?"

"כן, יש בית חולים".

"באיזה מרחק?"

לא הייתה לי ברירה אלא להודות שבית החולים הקרוב ביותר נמצא במרחק 300 ק"מ.

"דורון, אתה עושה צעד נמהר", התרתה בי אמי, "ומה יקרה אם בריאותך תידרדר, חלילה? כאן אנחנו במרחק עשר דקות מבית החולים הכי גדול ומשוכלל במדינה".

"לא יקרה לי כלום, אל תדאגי".

"אז אתה נוסע?"

"כן, את יודעת שזה לא סוף העולם".

"דורון!" קראה אמי בייאוש. עוד רגע והייתה צונחת ארצה, מתעלפת.

כשאבא חזר הביתה, שילבו שני הוריי כוחות והקימו חזית אחת נגדי.

"אתה לא נוסע לשם", הכריז אבא, "במצבך עוד יחזירו אותך בארון".

מסכת האזהרות וההפחדות לא הניבה פרי. הורי היו כאובים ונואשים. הם פחדו באמת ובתמים שאני נשמט להם מן הידיים. אבל אני עדיין בטוח, שהתעקשותי על דרך הריפוי שלי קידמה את תהליך ההחלמה שלי. למדתי לשים גבולות. למגינת לבם הרבה של הוריי, ולטובתי, הפסקתי להיות "ילד טוב רמת אפעל". בשדה התעופה, לפני הטיסה, ניסתה אמא להסתיר את עיניה האדומות מבכי מאחורי משקפי שמש כהים. אבא העמיד פנים של קצין בצה"ל שיוצא למשימה קשה.

אודי נפרד ממני במתנה מעולה: פנס ואולר – בדיוק הדברים שנזקקתי להם: פנס, שיאיר את דרכי, ואולר, שיפלס לי את הדרך בסבך החשוך. תמי, אחותי הצעירה, נתנה לי חיבוק מלא חום ואהבה ללא תנאים.

מאוחר יותר נתנה לי אחותי גלי מתנה מיוחדת. לא היה זה חפץ או כלי, אלא תובנה מרעננת: "אתה יודע, דורון, הנסיעה שלך לפאצ'ה מאמה פקחה את עיניי. רק אז התחלתי להבין אותך. עד אז לא האמנתי לך שאתה מחפש אחר תוכן עמוק יותר לחיים, אבל הנסיעה שינתה את עמדתי. פתאום האמנתי לך, כי מי מוכן לשחק עם בריאותו, אלא אם כן הוא פועל מן האמת הפנימית שלו?"

כן, אפילו גלי הנבונה, שביקרה אותי בהודו, ייחסה לי גחמות, ולא ערכים. "חשבתי שאתה רוצה לחיות בלי מחויבויות, בלי אחריות, ולכן פרשת, התגרשת ונסעת להודו... עכשיו אני מבינה שפועם בך קול משלך, שרצון חזק מוביל אותך בדרך שלך".

בפאצ'ה מאמה פגשתי שתי נשים מיוחדות, שתרמו הרבה לתהליך הריפוי שלי. האחת הייתה ליאת, טבחית מקרוביוטית, תלמידתו של מיציו קושיו – מומחה עולמי לתזונה מקרוביוטית שהתמחה בטיפול בחולי סרטן. סיפרו לי על חולים חשוכי תקווה, שהגיעו למיציו לאחר שהגידול התפשט בכל גופם ורופאיהם הקונבנציונליים הרימו ידיים. מיציו לא ויתר גם על החולים הקשים ביותר, ואחרי חודשים ספורים תחת השגחתו, ואחרי ניקוי הגוף מרעלים על פי שיטתו, ובעזרת שינוי מוחלט בתזונה – הבריאו רובם לחלוטין.

ליאת, תלמידתו של מיציו, לקחה אותי תחת חסותה הקולינרית. הגבלתי את עצמי לתזונה מקרוביוטית שניקתה את גופי ודמי, וחיכיתי לטוב.

האישה השנייה, שכמו חיכתה לי בכפר של טיוהר, הייתה שמאנית, מרפאת טבעית של גוף ונפש, שטיפלה גם בחולי סרטן. ויראני – זה היה שמה – נתנה לי הרבה כלים מעשיים להתמודד עם בעייתי. "אתה יודע, דורון", אמרה לי ויראני, "בקהילות רבות בדרום אמריקה אחרי שהשמאן, רופא השבט, מסביר לחולה מהי מחלתו, ממה היא נובעת ואילו אמצעי ריפוי קיימים – מאפשרים לחולה לבחור בעצמו את שיטת ההחלמה, את דרך התמודדותו איתה." התעניינותי התעוררה. "ומה תפקיד השמאן? הוא רק מסביר את המחלה – או גם פעיל בתהליך הריפוי?" שאלתי.

"השמאן מלווה את החולה ותומך בו לאורך כל הדרך, אבל הבחירה באמצעי הריפוי ניתנה לחולה ומעבירה לידיו את האחריות. זה טוב, כי כך החולה מנהל את המחלה – ולא המחלה מנהלת אותו. מה דעתך על הרעיון?"

"לדעתי צריך לייבא מדרום אמריקה כמה שמאנים ולשתול אותם בבתי החולים ובמרפאות קופת החולים..."

עם ויראני לא רק דיברתי. היא העבידה אותי בפרך. נכנסנו למשטר אימונים. טיפלנו יחד בכל היבטי המחלה. התנקיתי מרעלים, הזעתי את נשמתי ב"סווט לודג'" – סדנת הזעה שהנחה הרסיתא חברי על פי שיטה אינדיאנית מסורתית לניקוי וטיהור. ויראני אימנה אותי בתרגילים מיוחדים לשחרר את עצמי מפחדים, מכעסים ומקנאות שהצטברו בגופי ובנפשי. הרגשתי איך הרבה מהרוע והכיעור שבי מתמוססים, נושרים ממני כמו נשל נחש. מדי פעם היא טיפלה בי ככוהנת ווּדו – בלחשים ובכשפים. הזעתי, הקאתי, שלשלתי, צרחתי, בכיתי. בעצם איני יודע מה בדיוק עשתה ויראני, אבל זה פעל. וזאת עובדה. לא הייתי לבדי בהתמודדותי עם המחלה. צוות שלם של מטפלים וחברים בפאצ'ה מאמה סייעו לי ותמכו בי. חשתי שאני מיטלטל בגשר עשוי קנים. כמעט לא עסקתי בעתיד. מה שהעסיק אותי בעיקר היה המתרחש בי רגע-רגע, שעה-שעה ויום יום. שאלתי את עצמי מה חלקי בסיפור המחלה, ומה עלי לעשות כדי לצאת ממנה איתן בגופי ובנפשי משהייתי.

תוך כדי טיפול למדתי את תיאוריית ארבעת היסודות. העולם מורכב מאש, מים, אוויר ואדמה. בכל חומר ובכל אדם מצויים ארבעת היסודות הללו:

האש – מייצגת את כוח החיים, היצירה, העשייה, התעוזה.

המים – מסמלים את עולם הרגשות, את האינטואיציה, את היכולת לזרום עם החיים.

האוויר – מייצג את עולם הרוח, את החשיבה, את הדיבור, את הרעיונות המופשטים.

האדמה – מייצגת את עולם הגוף והחומר, את המציאותיות, את העקביות, את היציבות, את ההתמדה והאחריות, ואת גבולותיהם.

במצב של איזון, כשהנפש והגוף פועלים בהרמוניה, בא כל יסוד לידי ביטוי בצורה חיובית, יעילה ומלאה, אך יש שהאיזון מופר, ויסוד אחד שזוכה בעדיפות יוצר מצב שלילי. החתירה לאיזון היסודות והשבתו על כנו היא משימה תמידית, שאינה פשוטה כלל.

למרות הטיפול הצמוד של ויראני, שנמשך שבוע תמים, למרות השיחות שהובילו לתובנות והארות, הרגישה ויראני שהגענו למבוי סתום. "יש בך מקום סגור שמסרב להיפתח, שלא מאפשר להיכנס לתוכו", אמרה לי, מביטה עמוקות בעיניי.

"אם אתה רוצה שאעזור לך, אתה חייב להיפתח עוד, לעזור עוד יותר לתהליך הריפוי".

'לְמה מתכוונת ויראני?' שאלתי את עצמי, 'האם איני מסייע לה להתקדם בתהליך הריפוי? איך אני יכול לעשות יותר משאני עושה?'

'כן, אתה חייב לקחת יותר אחריות,' הדהדה ויראני את מחשבותיי.

בהארה פתאומית ירדתי לעומק דבריה. ויראני התכוונה לומר שהשלווה שלי, ה"שאנטי" שהקרנתי, עם כל הברכה שבה, היא תוצאה של חוסר איזון. נוחותו של הערסל למרגלות הארונצ'לה, הציפייה שדברים יתרחשו מעצמם הפכו לחלק מהווייתי. 'צריך להפר את המצב הסטאטי,' אמרתי לעצמי, 'כשהבית עולה באש, ניטל על בעל הבית להפשיל שרוולים, לשפוך מים ולכבות את השריפה.'

השיחה הנוקבת עם ויראני גרמה לי להחליף הילוך. התבהר לי שהגזמתי בשימוש ביסודות האוויר והמים האופייניים לי, במשיכה לרוחניות, בנהייה אחר האינטואיציה שלי ככלי חשיבה כמעט בלעדי. שנתיים בהודו, שאכטות למיניהן, מסגרות רופפות ומחויבות מעטה משכו אותי לכיוון אחד. היה עלי לשנות כיוון תוך תגבור יסודות האש והאדמה בתוכי, שאף הם היו חלק ממני אך במינונים נמוכים מדי, שכן הזנחתי אותם ולא הוצאתי אותם מן הכוח לפועל.

"לכול זמן ועת לכל חפץ," אמר קוהלת; עכשיו, אחרי כמעט שנתיים של התבוננות פנימית, של מנוחה, של בהייה לא מעטה בחיים החולפים על פניי, הגיעה העת לפעול, ליזום, להחליט ולבצע. רק כך אציל את נפשי. מעכשיו אני עצמי מנתב את ספינת חיי ולא מאפשר לזרם להטות אותה לאן שיחפוץ.

לפרטים הפעוטים, החיצוניים, יש השפעה עזה על הנפש. אפילו הבגדים שלבשתי – לרוב בגוני תכלת, טורקיז ולבן – ביטאו את החיבור שלי למים ושמים. החלפתי את מנעד הצבעים שלי מבהירים לצבעי אש ואדמה: צהובים, כתומים, אדומים וחומים. התחלתי לבשל – ולאכול – אוכל חריף, עשיר בירקות ובשורשים. ככל שהתאפשר לי, פסעתי יחף על האדמה, כנאחז בה בכפות רגליי. כדי להוסיף כוח, איזון ושקט נפשי הנעתי את גופי בתרגילי יוגה וטאי צ'י.

לקראת השיבה הביתה הגיתי תוכניות נוספות: להיכנס לביתי החדש במכמורת ולגדל שם גינת ירק, ללמוד לתופף על דרבוקה, ומעל לכול – לחזור לכדורסל ולהיות אבא לאורי. העתיד שבראתי במחשבתי היה כלי חשוב בהחלמתי. אורי הקטנה שכנה בלב מחשבותיי ב"מחנה האימונים" הפרטי שלי, שנמשך שלושה חודשים, מתוכם שלושה שבועות בפאצ'ה מאמה.

כל ילד זקוק לאב, ואורי בתי הייתה זקוקה לי. הייתי מחויב לתרום את חלקי לרווחתה. ראיתי בכך זכות גדולה. אורי הייתה החיבור שלי לאחריות, לעולם המעשה, לשורשים, לקרקע החיים. השמש עמדה לשקוע מאחורי העצים בחצר בית ההארחה בקוסטה ריקה. שיחקתי כדורסל עם עצמי כשגמלה בלבי ההחלטה: הגיע הזמן לחזור. השלב הראשון של תהליך הריפוי מיצה את עצמו ועתה עלי לקדם את השיבה למגרש – רעיון שהתחיל לרחוש בתוכי עוד בארונצ'לה.

"אני חוזר הביתה בטיסה הקרובה", בישרתי לאמי בטלפון באותו ערב, "ובבקשה, אמא, תזמיני לי תור להסרת הגידול. הכי מוקדם שיש".

בחזרה הביתה

לפני שטסתי ארצה עצרתי בבוסטון ופגשתי את מיציו קושיו – מורהּ ורבהּ של ליאת מפאצ'ה מאמה. אחרי שבדק אותי ביסודיות פסק, שארבעה חודשים של ניקוי יסודי ותזונה קפדנית תחת חסותו יפטרו אותי מעונשו של הגידול בלא התערבות פולשנית. "ו-דו-רון", הפסיק לרגע את קריאת התפריט המקרוביוטי שהכין לי, וכשעיניו המחייכות מצטמצמות לחרכים צרים אמר, "קח לתשומת לבך דבר חשוב מאוד: ."You need a woman". הסכמתי איתו. באמת חסרה בחיי אישה-חברה-אהובה. אישה ובית הרי הם הביטוי האולטימטיבי של יסודות האש והאדמה. כל התרבויות מכירות בכך.

אולם על הצעתו לשהות במחיצתו למשך ארבעת החודשים הבאים נאלצתי לוותר. קצרה רוחי לחזור הביתה, לראות את אורי ולהגשים את תוכניתי לשוב למגרש. הודיתי לאיש החכם על התפריט, על הוראותיו וכלליו, והעליתי אותם על הכתב בפנקסי. אותו פנקס הכיל גם את תרגיליה, עצותיה ומשימותיה של ויראני. בד-בבד היה לי ברור שהגיע הזמן לעבור את הניתוח. מיציתי את הטיפול האלטרנטיבי, ואצה לי הדרך לחזור לכדורסל. הרגשתי שגם המשחק ישמש כלי חשוב בהחלמתי המלאה.

בשדה התעופה בן גוריון גיליתי שאבד תיק הגב שלי, ובתוכו הפנקס היקר. גלי באה לקבל את פניי, נשקה לי ואמרה: "דורון, חזרת, אבל אתה עוד מעופף".

לא הצטערתי יותר מדי על האבֵדה. ראיתי בה מעין רמז: מוטב לא לדבוק יותר מדי בשום תיאוריה. התנחמתי בבגדי האימון החדשים, בצבעי אש ואדמה, שקניתי עבור אימוניי הפרטיים ובידיעה שהנה אני עומד להתחיל שוב, מבראשית.

היום, בהשראת המחלה והדרך שבה התמודדתי איתה, אני וטליה שהיא מורה ומטפלת בשיטת הבריאות הטבעית מארחים בצל קורתנו אנשים וזוגות שרוצים לעבור תהליך של שינוי והתחדשות. "הִיוּלִי" הוא שמו של המקום שמציע מגוון טיפולים ופעילויות ובו אנו מדריכים, מלווים ונותנים עצות וכלים לחיים בריאים, שמחים ומאוזנים יותר. האירוח ב"הִיוּלִי" מיועד לא רק למי שמשבר בחייו הביא אותו אל ה"קצה" ולמצב של אין ברירה אלא גם למי שפשוט רוצה לעצור, להתאזן ולהתחדש.

הניתוח

ביום הזיכרון, מאי 2002 , הוסר הגידול מגופי. חיי העצמאיים הושבו לי ביום העצמאות.

"היה קשה להעיר אותך; נתתי לך חומר מעורר חזק מהרגיל", צחק עזריאל, הרופא המרדים. כשאני מתבונן היום על מהלך האירועים של אותם ימי ההתמודדות עם המחלה, אני שואל את עצמי: 'לאן מיהרתי? לאן אצה לי הדרך?' נכון וטבעי הרבה יותר היה לו הייתי בוחר לקחת על עצמי את הדיאטה של מיציו ולהוציא את הגידול מהגוף בדרך טבעית, ללא התערבות חודרנית. במחשבה נוספת נראה שהבחירה שלי לעשות ניתוח מסמלת ומשקפת את דרך חיי, ששואפת לחבר, לשלב ולאחד את כל העולמות יחד. הרופאים הורו לי לנוח במשך עשרה ימים ולא להתאמץ יותר מדי, אבל אחרי שבוע ימים אצה לי הדרך ועברתי בשעה טובה לביתי השכור במכמורת – הבית שחיכה לי חודשים ארוכים. בית יוצק גבולות ושומר על יציבות. בית מאפשר להגשים משימות ויעדים. מרגע הגעתי הביתה תפקדתי באופן עצמאי. גופי ונפשי שיוועו לפעילות. "שברתי את ההגה חזק" לכיוון העשייה לאחר תקופה ארוכה של נירוונה, של הגיגים שתפסו את מקום המעשים.

בביתי הקט, לא הרחק מחוף הים, התחלתי את היום בהליכה על החוף, יחף ומתענג על מגע כפות הרגליים בחול. טבלתי בים, התאמנתי שלוש פעמים בשבוע ביוגה, והקמתי בעזרת חבריי גיא וגיא את גינת הירק, שערגתי אליה בקוסטה ריקה. עבודת האדמה חיברה אותי ליסוד האדמה שכה חסר לי. המשכתי להקפיד על תזונה מקרוביוטית על פי שיטתו של מיציו קושיו בעזרת טבחית מקומית, שהקפידה על בישול מיוחד על פי תפריט אישי, מתאים לצרכיי.

את ניקוי הרעלים השלימה סדרת חוקנים של מים, שנועדה לנקות את הגוף והמעיים מן הפסולת שדבקה בדפנות והצטברה בגוף במשך שנים, המונעת את תפקוד הגוף ומחבלת בבריאותן של המערכות השונות. השתאיתי לנוכח הכמות הגדולה של הפסולת המרעילה השוכנת בגופי ומחבלת בו, כל עוד אינה מופרשת מן הגוף. התהליך לא היה קל וכלל גם שבוע של דיאטת מיצים טבעיים בלבד על בסיס פירות וירקות.

השלמתי את הטיפול ברחצה בים המלח – אזור המרפא שמושך אליו תיירים וחולים מכל העולם.

במקביל לטיפולים הגופניים המשכתי בחיזוק כל היסודות שבי, כולל עולם הרגשות והחלק האדמתי, השואף ליציבות. פעם-פעמיים בשבוע פגשתי את בתי אורי, ובעזרתה התחלתי לממש את אחריותי ואת זהותי האבהית. באותה תקופה נכנסה לחיי מיטל, המכונה מֵיי, והוסיפה לחיי את יסוד האש )אישה( והעניקה לי מתיקות ואיזון.

דומה היה שבמעבר החד מדבקותי ביסודות האוויר והרוח ליסודות האש והאדמה עליתי על הדרך הנכונה. בהקשר לכך עולה בדעתי סיפור חסידי, שהתוודעתי לו בספרו של אושו באסופת סיפורי חסידים שהוציא לאור:

פעם היו החסידים יושבים יחד באחווה. משהצטרף אליהם רבם, רבי ישראל הבעל שם טוב, ופניו מאירות בחיבה, שאלו אותו: "ילמדנו רבנו: כיצד ניטיב לעבוד את השם יתברך?"

בתחילה ניסה הרבי להתנער מהשאלה. "מנין לי לדעת?" משך בכתפיו; אולם משהפצירו בו, התרצה וסיפר:

למלך אחד היו שני חברים, שנמצאו נאשמים בפשע כבד שדינו מיתה. אפילו המלך, שאהבם, לא יכול היה לזַכּותָם, כי החוק קודם למילת המלך. מה עשה? הורה למתוח חבל מעל תהום וציווה על הנאשמים לצעוד עליו. "אם יגיעו לעבר השני - יינצלו," פסק. יצא הראשון לדרכו, פסע על החבל והגיע בריא ושלם אל העבר השני. "איך הצלחת לעשות זאת?" צעק אליו חברו לפני שיצא לדרכו על החבל. "איני יודע," השיב הראשון, "אבל בכל פעם שחשתי שאני נוטה יותר מדי לצד אחד, הטיתי את עצמי לצד הנגדי."

הסיפור החסידי היפה הזה חיזק אותי בכיווני החדש – ובכל זאת נותרו דברים רבים בחיי עמומים. כזכור, אושו כתב באחד מספריו ש"החיים הם מסתורין, ולא חידה. צריך לחיות אותם – ולא לנסות לפתור אותם".

וכמו שאמר אחד מגדולי ה"חכמים": "תכלית הידיעה היא שלא נדע".

העולם, אומרים החכמים, הוא נעלם אחד גדול – עולם מלשון "עלום", עולם כתעלומה שאין בידינו לפענחה עד תום. גם אם נעמיק חקר, שִֹכְלֵנוּ תָחוּם ומוגבל. ובמקום שהשכל נתקל בגבולות, שם מתחילה האמונה.